הן גורמות לילד שלי לחפש תנועה מונוטונית בכל פעם שהוא חווה רגע קשה.
זה מה שהן למדו לעשות במשך
3 שנים-
ואני פתאום מגיעה
ורוצה לגזור את החבל.

זה לא משנה כמה גבולות אציב לו,
זה לא משנה כמה חיבוקים אציע –
אם התנועה המונוטונית לא מתקיימת,
יש צונאמי של רגשות שמאיים לשטוף
את כל הבית.

מצאתי את עצמי מציבה גבול,
מחזיקה אותו ומתכוננת להכיל –
אבל הוא לא התנחם בין הידיים שלי,
מה שהפך את ההכלה שלי ללא
רלוונטית.
הצעתי חיבוק, שיבוא אליי
וכל מה ששמעתי היה: "מוצצי!!"

בשום פוסט או מדריך
לא דיברו על המערכת הרגשית
ו/או על מערכת העצבים –
אבל איך שהוא שתיהן הן ה-אישיו
בכל מה שקשור לויסות, רגיעה ויצירת תנועה חדשה בילד שלנו.

זה לא עצר אותי,
ידעתי שאני הולכת לפצח את הסיבה שבגללה ילדים חוזרים כל פעם למוצץ או מחליפים את הרגיעה במשהו דומה (אצבעות בפה, כסיסת ציפורניים, לעיסת חולצה וכו').