כשזה נראה לנו נצחי ואין סופי, כשאנחנו בדייט לוהט עם התסכול והדרך חשוכה – אנחנו צריכים אדם אחד שיזכיר לנו שיש אור בקצה המנהרה. והיום, האדם הזה, הוא אני.
מילים של הלב
"טוב נו אני חייבת לשאול אותך משהו" היא אמרה לי.
הפוני שלה מנסה להסתיר עיניים עייפות עם קמטוטים בצדדים.
בזום של אור יום רואים את התשישות בצורה הרבה יותר מובהקת מפגישות שאני עושה בערבים.
"תפתיעי אותי" אמרתי לה עם חיוך.
"כן אה? לא, אבל זה מתבקש. אני מתחברת ממש לגישה ההיקשרותית ובאמת שמבחינתי אין משהו אחר שהתחברתי אליו, אבל מה, אין הירדמות עצמאית עד גילאים מאוחרים? עד מתי אני אצטרך להרדים אותו? איך אמהות עומדות בזה? זה אינסופי הדבר הזה"
הבנתי אותה. היא בנקודה שבה היא לא מסוגלת לחשוב על דרישה נוספת ממנה. תוסיפו לה סיכה והיא תקרוס. הרדמות של שעה שעה וחצי בשלל דרכים, הגוף שלה שחוק ומעבר לזה, הכוחות הנפשיים שלה מפוזרים על הרצפה כמו רסיסים קטנים.
המטרה שלי היא לאסוף את הכל, לאט לאט, בעדינות מופתית ולהדביק חלק לחלק תוך כדי חיוך שזורע אמונה שהכל יהיה בסדר.
"עכשיו את אולי לא מצליחה לראות את האופק, את בכאן ועכשיו.
בתסכול, בקושי. תחשבי שנקודת המוצא שלך כרגע לא משקפת את המקום שתהיי בו עוד שבוע כשההרדמות יתקצרו ויהיו לך ערבים פנויים, יהיו בך כוחות חדשים ותרגישי שאת שולטת ולא נשלטת, תזכרי את המילים שלי. תתכונני לחגיגה ותחפשי שמלה מתאימה" צחקנו.
"ועכשיו ברצינות, עם הרדמה של 10 דקות תוכלי להתמודד?"
"קונה את זה"
"תענוג, מכרתי לך"
צחקנו שוב, היא משהו.
"ואם אגיד לך שכשתרצי לצאת לבית קפה עם חברה, או כל דבר שהוא ובן זוגך יוכל להרדים במקומך ויש לך את החופש לצאת, יתאים לך?"
"קונה את זה מיידית"
"מהממת. מכרתי לך שוב, את לקוחה קלה מידי גברת"
צחקנו שוב. חייכתי. אלו סדקים ראשונים שדרכם יש קצת אור שמבצבץ. שאמא מתמסרת וצוחקת איתי אני מבינה שהצלחתי להפיח בה קצת אמונה, קצת תקווה שהכל יהיה בסדר. זה אפשרי להרדים בחיבוק וקרבה ולתת לילד שלך את מה שהוא זקוק לו מכל, אותך. ולא, את לא צריכה לעבוד בזה. מדובר בכמה דקות של זמן חיבור, זמן איכות, זמן של ביחד.
והלב, הלב כל כך שלם. כל כך במקום הנכון כשרואים את השלווה שלהם בעיניים, הכרת התודה. אנחנו מרגישים שאנחנו עושים משהו טוב ברגעים כאלה. אי אפשר להישאר אדיש לרצון של ילד להיות קרוב אלייך, זה נגד הטבע שלנו. האינסטינקט לעטוף בחיבוק נמצא שם וזה כל כך טבעי לחפון ולחבוק אותם לתוכנו.
ככל שילד חווה יותר מנוחה רגשית בחייו, חיבור וקשר בטוח הוא נרדם בקלות ובמהירות (בהנחה שכל הצרכים הפיזיולוגיים קיבלו מענה ותזמון ההרדמה נכון). הבהלה מהפרידה ללילה פוחתת, המרדף דועך.
ככל שהיקשרות יותר מעמיקה עם אמא, ילדים לומדים לאחוז בה מרחוק. ואז המשוואה : אם אני לא תופס את אמא ברמה החושית אז אמא לא איתי – נעלמת. ומה במקום? אמא לא כאן, אבל אמא תמיד חוזרת ואני מסוגל להתמסר לדמות בטוחה אחרת שתרדים אותי בחיבוק ונוכחות. ברמה הרגשית ילדים מחזיקים בהיקשרות גם אם היא לא פה ליד כרגע.
איך זה נראה אצלנו בבית?
כל יום בערב דביר, ליעד ואני נכנסים למיטה של מור ושלי.
חיבוקים, נשיקות, הרעפת אהבה ומילים שנוגעות בדיוק באמצע של הלב ואז, פחות מעשר דקות ושניהם ישנים.
אם אני צריכה להיות מחוץ לבית, אז מור איתם במיטה והם נרדמים איתו.
ואם אנחנו צריכים לצאת אז הגיסות שלי איתם והם נרדמים. גם אם לוקח יותר זמן כי זה פחות שגרתי. אבל היי, זה קורה!
ואנחנו חופשיים לקבוע מה שבא לנו ואיך שבא לנו בלי לחשוש מהתלות.
כי התלות לא כובלת אותנו, הם כל כך בטוחים רגשית שאין חשש לשחרר רגשית ולישון.
והם יודעים שמחר בבוקר, כשהם יפתחו את העיניים אמא ואבא יהיו שם.
הבסיס הבטוח נבנה אט אט, והוא מהווה את המקום הבטוח שממנו כל הדברים הטובים צומחים.
שמבינים רגשות ופועלים מהלב והחיבור- מקבלים ילדים רגועים, שלווים, נינוחים, בטוחים שמגיעים לשינה שבעים ומלאים רגשית. בדיוק כמו שהטבע התכוון.
חיבוק גדול,
סתיו.