כשבינו לבינה נהיה מתוח, כשהיא מרגישה לא מובנת והוא שם את השריון.
המשפט הקטן הזה משנה ברגע את המבע של שניהם, הלב נפתח והאסימון נופל.
כולנו יצורים של חיבור, של ביחד, יצורים של קשר שרוצים להרגיש אהובים, נחוצים ורצויים. לפעמים צריך את האדם האחד הזה שיבוא ויאיר נקודה איזו חשוכה שפספסנו בדרך.
מילים של הלב
"עזבי, הוא לא מבין והוא גם לא רוצה לקחת חלק"
בייעוצים אישיים הכל נפתח, שמים הכל על השולחן.
ככה יוצא, בלי כוונה,
יש מרחב רגשי זמין לשפוך
כל מה שיושב עמוק בבטן.
לרוב אמא היא זו שמעלה את הדברים
אבל מהר מאוד שוכחים מי התחיל ואיך.
זה מדהים אותי כל פעם מחדש,
איך כולנו יצורים של קשר, דינמיקות וחיבור.
אני פותחת את הדלת הוירטואלית עם חיוך
והלב שלהן פשוט נכנס פנימה,
כאילו חיכה להזמנה שלי.
כמעט תמיד העניין הזוגי עולה על הפרק.
תחושת חוסר האונים שהצד השני לא מבין אותך, ש"קל לו" , שהוא לא שם בכאוס, הוא מהצד.
אבל אם להיות כנה,
ברוב המקרים מסתבר שהוא רוצה להתקרב,
הוא רוצה לקחת חלק, אבל הוא חושש.
הוא חושש שהוא לא מספיק טוב כמו אמא.
שהוא לא ייתן את המענה המדויק,
לא יחזיק בזווית הנכונה ולא יעשה את התנועה המתאימה.
הפחד הזה מהכישלון, וגם מהעובדה שיש פה זוג עיניים שצופות בו – יכולים להכשיל מראש.
ברירת המחדל היא להצמיח שריון ולהתנתק,
העניין הוא שאיפה שעולה המגננה,
שם מתחיל הריחוק בינו לבינה.
שם זה מתחיל להיות "שלי" "שלה" – "שלו" "שלי".
הוא סביב עבודה ודברים טכניים ומבחינתה הוא עוזר ב"קצוות",
והיא מרגישה בלב הקושי והוא מצידו לא מרגיש שיש לו איך לעזור.
לאט לאט נראה שהביחד הזה מתמוסס,
ואם אנחנו לא במסע אחד עם השני, מה הטעם?
כשאין טעם, יש כלום.
ולפעמים הכלום הזה גדול מידי עד כדי כך שהם כבר לא רואים.
הם מתווכחים מולי, עוקצים, דורסים אחד את השני,
וכל מה שאני רואה זה בעיקר כאב,
כאב של שני הצדדים.
ואז מגיע משפט המחץ שלי שעוצר את הכל :
"מתי בפעם האחרונה
הסתכלתם אחד לשני עמוק עמוק בעיניים ?"
שניהם עוצרים פתאום את שטף הדברים החותכים. הופ, נגעתי. תפסתי להם את הלב.
ואז אני ממשיכה : "התסכול ממסך לכם את הטוב. שכחתם לאחוז בכוונות הטובות אחד של השני. תתפסו אותן חזק, אל תשחררו.
תזכרו עם מי התחתנתם, מה היה שם לפני שהתסכול דפק בדלת והביא את הסערה פנימה".
ברגע הזה יש שקט, יש השתהות כזו,
איזה אסימון שנפל, עצירה שמזמנת מחשבה פנימה על מה היה כאן עכשיו? מה היא אמרה?
ואז החיוך עולה.
משהו שם זז בפנים, רואים את זה על הפנים,
וזה חודר מסך לגמרי.
זה חום אנושי במלוא תפארתו שמשכיח את הדיגיטל הקריר.
ככה זה מילים של הלב, הן שמש.
כולנו יצורים של טוב, של אהבה, של ביחד.
כולנו רוצים להיות נאהבים,
שיאמינו בנו שאנחנו טובים, שיראו אותנו.
לפעמים צריך להכניס את השקע לתקע ולהדליק את האור בתוך כל החושך הזה.
המבט העמוק – הוא ההצתה מחדש.
התזכורת שכולנו זקוקים לה מידי פעם.
מבט עמוק בעיניים ואחיזה בכוונות הטובות
מביאים את האור הרך הזה לאווירה המתוחה,
מזכירים לנו את המהות של הביחד שלנו במסע המשותף, גם כשקשה ♡