לעצור ולרצות באמת להבין

"טוב הגזמת. הירדמות עצמאית מאפשרת מנוחה לאמא תשושה שקופצת כל היום על הכדור ואין לה דקה לעצמה בערב. מה עדיף? שאמא תהיה מתוסכלת ועצבנית כל הלילה ולמחרת בבוקר? רע לה ורע לתינוק שלה!"

זה חלק משיחה וירטואלית ביני לבין יועצת שינה בגישה שוודאי כולכם מכירים שבעד הירדמות עצמאית עם מענה לבכי.

עקרונית, אני מסכימה. אני גם בדעה שאמא צריכה לפעול מהמקום הנכון, שהמסירות לא תרגיש לה כקורבנות. ברגע שאמא מתחילה להרגיש קורבן של הורות וטיפול – אני מבינה שיש פה בעיה גדולה ושצריך קודם כל ולפני הכל לתת לה תנאים להתחזק.

מבינים את ההבדל?

ברגע שאמא פועלת מהמקום המטפל, הדואג, המכיל – שהאינסטינקטים עובדים שם נכון, אז זה לא מרגיש כמו שיעבוד וביטול עצמי על אף הקושי.

זה קושי שאנחנו צועדים איתו יד ביד מתוך מקום הסתגלותי שזו הדרך כרגע, שזה מה יש. אבל ברגע שאמא פועלת מהמקום השני והיא לא מצליחה להתמלא בכוחות ולהרגיש את הסיפוק מהטיפול בילד שלה – אני הראשונה להגיד לעצור את הסוסים.

ואם נחזור לדברי היועצת :

היא אמרה שאם אמא מותשת מההרדמות כדאי ללמד הירדמות עצמאית כדי שאמא תתחזק ותהיה טובה יותר עבורה ועבור הילד שלה.

אבל אם מקור הבעיה הוא שאמא עובדת בלהרדים את הילד שלה והיא צריכה כל כך להתאמץ להרדים אותו, אז למה לא מטפלים בזה?

אולי הילד שלה לא עייף מספיק? אולי הורמונלית הוא לא ערוך לשינה כי יש הורמונים מעוררים שמפריעים לו? אולי אמא הלבישה אותו ב-2 שכבות והיא אמא שחם לה והיא פולטת מלא חום כך שקשה לו להירדם?

אולי אמא שמה לו רעש לבן וזה בדיוק מה שמפריע לו כי לא כולם חייבים לאהוב רעש לבן? אולי אבא נכנס כל יום הביתה 10 דקות לפני ההרדמה וזה מהווה גירוי? אולי עוד 1001 סיבות אפשריות שקל לבדוק ולקצר הרדמות לכמה דקות אם רק נבין מה קורה.

בדרך לפתרון שיקל על אמא, אנחנו רוצים לעבור גם דרך הילד שלנו. אם רק נעצור כדי לשאול את השאלות הנכונות – נבין ונפעל מהמקום הנכון.

אין קצוות : זה לא או שאמא ואבא עובדים בהרדמות או שמלמדים ילד הירדמות עצמאית.

 יש אמצע, שטח אפור  נבין מה עובר על הילד שלנו, נעזור לו להרגיש טוב ולהיות נינוח לפני השינה , נרדים במשך כמה דקות ונהנה מערב שקט בסלון בלב שלם.

אילו תינוקות קטנטנים היו יכולים לדבר, אילו הם היו יכולים לספר לנו מה הם מרגישים וצריכים, כולנו היינו מופתעים. 

היינו מבינים להכנס ולצאת מהחדר זו לא התשובה הנכונה. וגם לא להתרחק מכיסא, או לשים את הפנים שלנו במצב קיפאון. ולא להרים ולהוריד שוב ושוב.

אם היו יכולים לתאר לנו תחושות ורגשות, הם היו מסבירים לנו מה מפריע להם לישון ולאיזה חיבוק הם זקוקים כדי להרפות.

ואז כולנו היינו פועלים מהמקום הנכון בלי ספקות וסימני שאלה. מהמקום המכיל. המחבק והחם. בדיוק כמו שהתכוון הטבע.