"אמא, כיף לי איתך"

דבירי ואני צעדנו בשביל בדרך לאסוף את ליעדי. שיחקנו בדרך בלהמציא חרוזים מצחיקים, ופתאום ברגע של שקט שאני מחפשת חרוז שטוז מצחיק שיסחוף אחריו צחוק מתגלגל, הוא שיגר אליי את חצי האהבה האלה.

הלב שלי לא עמד בהם, הוא תפס אותי לא מוכנה ובעיקר מרוגשת מהכוונה הטהורה שעמדה מאחורי המילים האלו.

כשאנחנו הורים טריים קל לנו לפנטז ולהגיד לסובבים : "הילד שלי ואני נהיה החברים הכי טובים, הוא יספר לי הכל!" , האמנם?

האם אנחנו בהורות שלנו מתנהגים כמו אנשים שהילדים שלנו ירצו לבלות איתם ולספר להם את רחשי ליבם? להשתטות איתם, להרגיש מספיק בטוחים לבטא את כל הרגשות ולשפוך את כל המחשבות? עד כמה אנחנו כיפיים עם הילדים שלנו? עד כמה אנחנו משקיעים בזמן איתם שיבסס מערכת יחסים כזו קרובה שתזמן את החברות הזו פנימה? את קירוב הלבבות שאנחנו בטוחים שנשיג כשהם יהיו מתבגרים?

גם אני שואלת את עצמי את השאלות האלו מפעם לפעם, וכשהתובנה הזו מתנגבת לי ללב פתאום ותופסת אותי, אני שמה את כל המחשבות שלי בסירה, משיטה אותה רחוק ממני ומתעסקת בדבר אחד, בילדים שלי, ומתפללת שאצליח להישאר בנוכחות ללא הסחי דעת לכמה שיותר זמן.

זה לא פשוט במציאות של ימינו להיות אסופים ובנוכחות מלאה עם הילדים שלנו, זה דורש עבודה עצמית שלנו כהורים, התכווננות פנימית ובעיקר כמיהה להיות הכי קרוב שאפשר.

כי ילד כמעט ולעולם לא יוכל להישאר אדיש לניסיונות עקשניים של הורה להתקרב אליו. גם אנחנו ילדים של ההורים שלנו, ובכולנו יש חלק שרוצה לקבל אהבה מההורים שלנו, הכרה, קבלה, ידיעה שהם שמחים בנו. החלק הזה בנו לא משחרר לעולם, גם אחרי המוות. תמיד נתפלל שהם מסתכלים עלינו וגאים לנו, תמיד נחשוב מה הם היו אומרים לנו. 

המקום ממנו הורה אוהב הוא מקום חי ונושם גם כשהחיים נגמרים. הוא חזק יותר מכל והוא הנקודה ממנה הכל מתחיל.

תשקיעו בילדיכם, הם שווים את זה. 

חיבוק גדול,

סתיו.