חפץ מעבר, כל כך הרבה מדברים עליו ומסבירים את חשיבותו. הורים רבים מנסים לחבר ולקשור בין ילד לחפץ מעבר מתוך מחשבה על הקלה בפרידות, אחרים מנסים לנתק את החיבור לחפץ כי הם מרגישים שזה חצה את גבול הטעם הטוב. ישנם הורים הסבורים שמוצץ או הנקה מהווים חפצי מעבר ורבים לא יודעים האם זה פוגע בהתפתחותו של ילד ומייצר תלות.
כל התשובות בכתבה שלפניכם.
"אובייקט מעבר או אובייקט חליפי הוא מונח מתאוריית יחסי אובייקט בפסיכולוגיה שנטבע על ידי הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, והוא מתייחס לחפץ ממשי שמסמל עבור התינוק את האם ומאפשר לו לשמור איתה על קשר 'מפונטז'." נלקח מתוך ויקפידיה.
ויניקוט היה רופא ילדים אנגלי ופסיכואניליטיקאי המשוייך לאצולה האנגלית. הוא עבד בבית חולים בלונדון עם אלפי אמהות ותינוקות וסיפק מענה לשאלות של אמהות טריות בשעות קבלה קבועות בבית החולים. ויניקוט לא היה אופייני בגישתו החדשנית לעומת שאר עמיתיו והוא הביא משב רוח רענן לתחום הפסיכואנליזה.
ויניקוט דיבר על החוויה הרוגעת של תינוק רך שנולד לעולם ומרגיש אותו ואת אמו כהוויה אחת, ללא מרווחים וללא נפרדות. זו חוויה אשלייתית, הוא לא יודע אחרת. התינוק יודע לתפוס את אימו בצורה הכי פרימטיבית, דרך החושים. קוגניטיבית ורגשית הוא עדיין לא בשל מספיק לאחוז באמא מרחוק. אם עולה צורך בתינוק, הוא מפגין מחווה ספונטנית כגון תנועות גוף או בכי ואז אמא מיד נענית למחווה הזו ומספקת לו את הצרכים שלו. כל עוד הצרכים שלו מסופקים וינקוט טוען שהתינוק נמצא בחוויה של going on being שהיא חוויה נינוחה, שלווה ובטוחה שמאפשרת לו להיות ברגיעה. הוא לא מפריד בינו לבין הסביבה, אין לו הבנה שיש חיים אחרים סביבו, הוא עטוף במעין בועה שהעולם נענה לצרכיו ושהוא בטוח ומוגן. הצרכים עולים מתוכו ויש מי שדואג להם, יש מי שמספק מענה והחוויה היא חוויה של עולם בטוח, שהכל נגיש וזמין , ואין הבנה של דחיית סיפוקים, של עצמי ושל האחר. התינוק לא מבין שיש מי שעובד קשה כדי לייצר את כל התנאים אותם הוא מקבל (ויניקוט דיבר על מושקעות ראשונית של האם, כלומר על הצורך של אמא לשים את התינוק בראש סדר העדיפויות ולהשקיע את כל כולה למען מתן מענה לצרכים שלו בתחילת חייו), מבחינתו זה פשוט קורה, הוא הכל-יכול והוא המרכז. זה כמובן לא מודע, זו חוויה, תחושה של בטחון שהכל קורה בעולם לפי הצרכים שלי. זו חוויה שמאפיינת את החודש-חודשיים הראשונים היות והטיפול בתינוק הוא טיפול מסור עם זמינות גבוהה למענה לצרכים שלו אך היא לא אורכת זמן רב מעבר לכך.
האם והתינוק משתנים לאט לאט ועם הזמן האם פחות נמרצת למלא בין רגע את צרכיו של התינוק וחווית המושקעות הראשונית של אמא דועכת. יש חזרה לשגרה, נראה שהתינוק מתפתח ומתינוק פסיבי שגדל וצומח בתוך חווית הטיפול המסורה התינוק לומד עם הזמן שיש מרווח. הוא רעב, הוא מסמן לאמא שהוא רעב אבל הוא כבר מבין שהחלב לא יגיע כאן ועכשיו ויש השתהות מסוימת עד שאמא תגיע ותניק או תאכיל בבקבוק. עם ההבנה המתפתחת של המרווח והנפרדות, תינוק מסוגל לאחוז בחוויה עצמה עד שמילוי הצורך יגיע. אם נסתכל על תינוק בן עשרה חודשים למשל, הוא חש רעב, אמא משתהה עם המענה אבל הוא מסוגל להחזיק בהבנה שתכף יגיע החלב והוא יהיה לו טעים וזה ירגיע אותו. הוא אוחז במענה וזה מאפשר לו להחזיק בחוויה הזו עד שהאוכל יגיע בלי להכנס לסטרס, הוא יודע שאין איום הישרדותי ושהוא יקבל עוד כמה רגעים את החלב שהוא זקוק לו. זה מנחם אותו ומאפשר לו להמתין כמה רגעים ולדחות את הסיפוק מעט ובהתאם לגיל ולשלב ההתפתחותי.
הדבר הולך ומתרחב כך שלאט לאט נוצרת ההבנה שאמא עומדת בפני עצמה ואני עומד בפני עצמי, אנחנו מתקרבים ומתרחקים, יש עוד דברים בנינו, יש סביבה, יש עולם ויש חיים.
אם תחילה דיברנו על תינוק שנמצא באשליה שאמא והוא מחוברים והעולם מספק לו את צרכיו באופן שוטף, לפתע אנחנו מקבלים תינוק שמבין נפרדות, שמצליח לדחות מעט סיפוקים ויודע לאחוז בחוויות מרחוק. יש הבנה הולכת ומתפתחת של פרידה, שאמא יכולה להיות לידי ואמא יכולה גם ללכת. שיש מרווח והרצף הוא אשליה שלא קיימת באמת. מתוך המקום של אחיזה בחוויה מרחוק, מוטמע המושג של אובייקט מעבר. האובייקט מאפשר לילד לאחוז באמא מעבר לנוכחותה הפיזית, על ידי משמעות. החפץ מסמל את אמא ואת המקום החם, הבטוח והמנחם כשאמא לא נמצאת ליד. אלו יכולים להיות המון חפצים והקונקרטיות שלהם לא חשובה, מה שחשוב הוא המשמעות שהילד נותן לחפץ. מה שהחפץ מסמל עבור הילד. הילד בוחר את האובייקט, זה משהו שאמור לנבוע מתוכו ואי אפשר לאלץ ילד להיקשר רגשית לאובייקט רנדומלי. לאובייקט המעבר יש היבט רגשי ואנחנו לא יכולים לשלוט ברגשות של ילד ולהפעיל מניפולציה חיצונית כדי לגרום לילד להתחבר אליו. אם ילד העניק משמעות לחפץ והוא מסמל לנו שהוא רוצה אותו כנראה שהוא זקוק לו. אין זה אומר שכל ילד מוכרח לפתח משמעות רגשית לחפץ שמוכר לו מעולמו. ההזדקקות הזו נובעת מהמקום של התמודדות עם פרידה מההורה. דרך אובייקט המעבר הילד מרגיש את ההורה ועל ידי כך הוא מרגיש מושגח וקשור אליו גם אם פיזית ההורה לא נוכח. לפי ויניקוט, כהורים, עלינו לתת את הכבוד הראוי לאובייקט המעבר ולא לבייש ילד על ההיצמדות שלו וההזדקקות שלו לחפץ. עלינו להיזהר לא לערער על המשמעות שלו ולא "לשטח" אותו, עלינו לשמור עליו, לדאוג לו. זה מקום מאוד פגיע אצל ילדים כי זה מסמל בטחון כשאנחנו ההורים לא נמצאים. כדאי לא להגביל ילד ולא לאלץ אותו להיפרד ממנו אם אנחנו רואים שלילד יש צורך בחפץ הזה, לא להגביל בגיל ולא לגמול מחפץ המעבר. אם הילד משתמש בו, כנראה שהוא עדיין זקוק לו. המטרה של אובייקט מעבר היא לעזור לילד לנוע הלאה ולמצוא את האחיזה בהורה למרות שהוא לא לידי, הוא אמור לשרת את הילד עד שהילד כבר לא זקוק לו ואז הוא פשוט נפרד מהאובייקט, מעצמו וללא עזרה ודחיפה של אדם אחר. ללא תהליך גמילה וללא תהליך של הסתגלות. מגיע יום שהילד פשוט כבר לא נחוץ לו יותר.
מוצץ , הנקה ובקבוק חלב לא מהווים חפצי מעבר כי הם מעניקים מענה על צורך פיזי של מציצה שהיא אקט מווסת. שם מתפתחת תלות ויש היצמדות שבסוף מולידה תהליך של גמילה/פרידה. אובייקט מעבר הוא חפץ שלא מביא מענה לצורך פיזי, הוא מביא מענה רגשי דרך המשמעות שהילד מעניק לו. דרך האובייקט הילד אוחז בחוויה של ההשגחה והביטחון.
לא כל הילדים זקוקים לחפצי מעבר, יש ילדים שמצליחים לשאת פרידות בלי השלב המעברי הנ"ל ובלי הזדקקות למשהו לאחוז בו עד רגע החיבור מחדש. יש ילדים שמשתמשים בתופעות מעבריות ולא בחפצים (טקסים קבועים, שירים, חבר דמיוני ועוד). אין גיל שממנו והלאה צריך להפסיק לתמוך בילד הקשור לחפץ המעבר, כל עוד הוא זקוק לו כדאי שהוא יהיה זמין לו ותחת שליטתו. יש ילדים ששומרים אותו רק לבית, משאירים אותו רק ברכב ויש ילדים שלוקחים אותו איתם. כך או כך, אין לנו יכולת להתווכח עם מערכת רגשית של ילד והגבלה או פרידה מאולצות מאובייקט המעבר עלולות לבייש את הילד או להוביל לבהלה ותסכול סביב הפרידה ממנו.
חשוב להזכיר, האובייקט לא מחליף את אמא ואבא כשהם נוכחים, אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מקושרים אלינו, שאנחנו נהיה המענה עבורם ושהם יהיו שבעים רגשית מאיתנו כשאנחנו לידם. השימוש באובייקט מפצה על החוסר שלנו ולרוב יותר מתקשר לתהליכי פרידה מההורה. אם ילד נצמד לאובייקט כשהורה נוכח, כדאי שהורה יטעין את הילד בקשר ורגש ויהווה עבורו את המקור הראשוני למענה על צרכים רגשיים ותחושת הביטחון. לרוב כשהורה נוכח עם הילד, בחיבור פעיל והילד מסופק רגשית – לא תהיה היצמדות לאובייקט המעבר.
אם ילדיכם התחבר רגשית לחפץ שעבורו הוא מלא משמעות, תמכו בו ותשדרו לו שאתם בצד שלו. תשמרו על החפץ, תתנו לו את הכבוד הראוי לו וכדאי להימנע ממסרים עקיפים שהחפץ הוא משהו שצריך להיפטר ממנו. אם ילדיכם באופן טבעי לא פיתח קשר רגשי לחפץ מעבר – כנראה שאין לו צורך בו או שהוא לא מוצא נחמה בחפץ, אבל בדרכים אחרות דווקא כן. ילדים לקראת הסתגלות לגן לא מחוייבים בחפץ רנדומלי כדי להסתגל. השאיפה שילד יסתגל דרך מבוגר אחראי מצוות הגן שיהיה קשוב אליו, חומל ואכפתי כלפיו. חפצים לא אמורים להחליף אנשים, חשוב שנאחוז בידיעה הזו. לא כל ילד עם חפץ מעבר מסתגל בקלות ולא כל ילד ללא חפץ מעבר – לא מסתגל. כל ילד ומה שהוא זקוק לו, כל ילד הוא אחר מרעהו. עלינו להיות קשובים לצרכים של ילדינו ולעזור להם לפי העולם הפנימי שלהם שמשתקף מבעד להתנהגות.